בוזגלו שלומי נ' בית הספר רמב"ם

החלטה

לפני בקשה לתיקון כתב תביעה.

התובע,בוזגלו שלומי,הגיש תביעה כספית כנגד בית ספר "רמב"ם" בקרית שמונה (להלן: הנתבע).בתביעתו טוען התובע כי ביום 15.2.92 או במועד סמוך לכך, בעודו תלמיד במהלך שיעור בשטח נתקל במפגע המצוי במגרש המשחקים של הנתבע.

הנתבע הגיש הודעת צד ג' כנגד עיריית קריית שמונה שהגישה הודעת צד ד' כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ שהיתה המבטחת שלה בתקופה הרלוונטית.

כעת, לאחר שתם קדם המשפט (ראה החלטה מיום 24/9/2007 ),לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית ולאחר שהתיק נקבע להוכחות (ראה החלטה מיום 6/5/2009) , עותר התובע לראשונה (ביום 2/12/2009) לתיקון כתב התביעה .

בבקשה לתיקון כתב התביעה ,מבקש התובע לשנות את מועד האירוע נשוא התובענה ליום 15/2/93, במקום 15/2/92 כפי שצוין בכתב התביעה.

טענות הצדדים

לטענת התובע בזמן התאונה הנטענת היה התובע קטין בן 11 ובשל כך,לא היה ביכולתו לנהל רישום מדויק של מועד התאונה. כמו כן, התובע נפגע בשיניו ולאור הפגיעה, הטיפול אותו קיבל שלא היה מייד לאחר הפגיעה, לא היה בידיו תיעוד על יום התאונה.

בבקשה דנן, טוען התובע וזאת מבלי שצירף תצהיר ,כי לאחרונה הגיע לידיו טופס ממנו עולה כי מועד האירוע היה למעשה ביום 15/2/93. לפיכך, ולאור העבודה כי המועד אשר צוין בשוגג בכתב התביעה הינו ביום שבת, ואילו האירוע קרה ביום בו התקיימו לימודים בבית הספר,יש להורות על התיקון המבוקש. עוד טוען התובע, כי מאחר שמדובר בשינוי מועד ותו לא, היענות לבקשה לא תצריך הגשת כתבי טענות מתוקנים.

הנתבעת מתנגדת לבקשה,לטענתה ,מדובר בשיהוי בלתי סביר.שנגרם עקב התנהלות התובע, שזנח את תביעתו במשך שנים ומלכתחילה הגיש את התביעה בשיהוי רב בשנת 2006 . התובע לא טרח

לברר את העובדות נשוא התביעה. ובכלל זה- פרט מהותי כמו מועד התאונה נשוא התביעה,וזאת בטרם הגיש את התביעה לבית המשפט.

עוד טוענת הנתבעת כי השיהוי בהגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה,פוגע באופן מהותי בזכויותיה הדיוניות של הנתבעת. וזאת מכיוון שבתיק הוגשו זה מכבר תצהירי עדות ראשית בהתייחס לפרשת התביעה מיום 15/2/92 וכעת עקב בקשת התובע לתיקון תידרש הנתבעת לברר בשיהוי כה ניכר את נסיבות התאונה הנטענת מיום 15/2/93 ובהמשך תידרש להגיש ראיותיה מחדש וזאת למרות הזמן הרב שחלף.

עוד מוסיפה הנתבעת, כי בקשה זו הוגשה רק לאחר שהוברר לתובע ,כי מועד האירוע נשוא התובענה יוצא ביום שבת, וכעת מנסה התובע לשנות את גרסתו ולטעון כי האירוע התרחש במועד אחר.לשיטת הנתבעת עד כה פעלה האחרונה לברר את נסיבות האירוע,הגישה כתב הגנה הודעת צד ג' מטעמה ותצהירי עדות ראשית,לפי התאריך שנמסר בכתב התביעה ולא מתקבל על הדעת כי התובע ישנה בשלב כה מתקדם של הדיון את גרסתו רק בגלל שהאירוע יוצא ביום שאינו יום לימודים.

צד ג' מתנגד גם הוא לבקשה, ומוסיף כי הבקשה איננה נתמכת בתצהיר כפי שנדרש בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי,התשמ"ד -1984 (להלן:התקנות). לטענת צד ג' מהות הבקשה הינה טענה עובדתית לפיה לא ידוע לתובע באיזו שנה אירע האירוע הנטען, וטענה זו עליה להיתמך בתצהיר.דברים אלו מקבלים משנה תוקף,כאשר התובע כבר הגיש תצהיר ובו המועד אותו הוא מבקש לשנות.

דיון

בבואו להכריע בשאלת תיקון כתבי טענות על בית המשפט לבחון האם התיקון יאפשר לבית המשפט להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, היינו שעל התיקון המבוקש להשלים את עילת התביעה, והאם יהיה בתיקון זה כדי לגרום לצד השני עוול שפיצוי כספי לא יוכל לתקן, (ראה תקנה 92 לתקסד"א) .

כדי לבדוק באם נתקיים התנאי הראשון הוא התנאי העיקרי, חייב המבקש להראות כי בהגישו את כתב הטענות המקורי, הוא טעה טעות כנה וכי עתה התברר לו שהפלוגתא האמיתית גלומה דווקא בפרטים הכלולים בתיקון המבוקש. על המבקש להראות "... מהי הפלוגתא האמיתית שנפלה... שבירורה מצדיק את התיקון" (ע"א 351/61, זדרייביץ נ' תרום, פ"ד טז 481, 487; וראה גם: ר"ע 330/85, אלבו נ' רבינטקס תעשיות בע"מ, פ"ד לט(2) 556, 559).

ודוק: השאלות שצריכות להיות שנויות במחלוקת צריכות להיות קשורות לזכות המהותית של נשוא התובענה ואינן צריכות להיות קשורות דווקא לאותן העובדות המולידות ומקיימות את הסעד המשפטי (ע"א 70/62, אדלר נ' יצחק, פ"ד 1949, 1952; ע"א 772/79, עזבון שמרון נ' וסקביץ, פ"ד לו(4) 78).

במקרה שלפנינו הוגשה הבקשה לאחר שלב קדם המשפט (שהסתיים כאמור ב-24/9/07), לאחר שכל הצדדים כבר הגישו תצהירי עדות ראשית והתיק קבוע לראיות היינו, לאחר המועד הנכון לדון בבקשה מעין זו, בהתאם לתקנה 143(1) לתקנות, הקובעת, כי ראוי להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה בהקדם ובטרם נסתיימו הליכי קדם המשפט.

כאשר הבקשה לתיקון כתב התביעה מוגשת לאחר שלב קדם המשפט מתעוררת השאלה מה היחס בין תקנה 92 לתקנות לפיה ניתן להתיר תיקון כתב טענות בכל שלב במשפט לבין תקנה 149(ב) לתקנות, לפיה בית המשפט לא ידון בבקשה שבעל דין יכול היה להעלות בקדם המשפט, אלא בהתקיים שני תנאים מצטברים והם כי קיימים טעמים מיוחדים שיירשמו וכי הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.